פסק-דין בתיק ע"א 9140/06

1.         מששמענו את טענות הצדדים, ועיינו בכתבי בי-דין שהוגשו מטעמם, דעתי היא כי דין הערעור להידחות. להלן יפורטו נימוקי.

2.         עסקינן בחוב מים המעוגן בכרטיס חוב של המערער אצל המשיבה. אין חולק כי קיים בסיס עובדתי לחוב, אלא שהפלוגתא נסבה על זהות החייב, אם המערער עצמו הוא, או שמא מר יעקב אלמליח (עמו חתם המערער על "חוזה קבלנות" ביום 13.10.94; נספח 1 להודעת הערעור, להלן: "החוזה"). הבקשה לרשות להתגונן (להלן: "הבקשה") נסמכה על אותו חוזה שנחתם, כאמור, בין אותו מר אלמליח לבין המערער, כמו גם על מכתב המשיבה מיום 10.6.99 (להלן: "המכתב הראשון"), הימנו עולה כי מר אלמליח סיפק למשיבה ביטחונות "עבור החקלאות" (נספח 2 להודעת הערעור).

3.         המערער סבור כי די היה בתצהיר שצורף לבקשה, על צרופותיו, כשלעצמו, כדי לגבש קו הגנה אפשרי כנגד התביעה שהוגשה נגדו בערכאה קמא. מנגד סבורה המשיבה, כי בדין נדחתה הבקשה, שכן חסרה היא כל תוכן ממשי שעשוי לשמש הגנה אפשרית. דעתי כדעת המשיבה. מספר תמיהות עולות מן הבקשה והאסמכתאות האמורות לבססה, כפי שיפורט להלן.

4.         ראשית, לא ברי מדוע נמנע המערער מלשגר לבית משפט קמא בקשה למשלוח הודעת צד ג' כנגד מר אלמליח, בהתאם לתקנה 217 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שלדידו חייב לשאת בחוב הנטען. נדמה, כך למצער - נוכח טענות המערער עצמו, כי נוכחותו של אלמליח הנ"ל כבעל דין בהליכים דנן נדרשת, שלא לומר - הכרחית, לצורך הכרעה יעילה, שלמה וצודקת בסכסוך שלפנינו. והנה, משום מה, נותר מר אלמליח מחוץ לשדה ההכרעה המשפטי, הגם שמהווה בגדרו חוליה מרכזית. התנהלות שכזו מצד המערער מעוררת ספק משמעותי ביכולתו הריאלית להוכיח טענתו, כי אלמליח הוא החייב האמיתי בתיק זה.

5.         שנית, האסמכתאות שצורפו לבקשה אינן משמשות ראשית ראיה להוכחת טענות המערער. מחד, עיון בחוזה אינו מקנה למערער פטור מתשלום חוב המים במערכת יחסיו מול המשיבה. מאידך, המכתב הראשון של המשיבה אף הוא אינו משמש ראיה לאותו פטור נטען. והתוצאה - התצהיר שצורף לבקשה, וכן המסמכים הנדונים, אינם מעגנים, לא במצטבר, לא כל שכן בנפרד, קו הגנה אפשרי כנגד התביעה שהגישה המשיבה בערכאה קמא.

6.         שלישית, ולמעלה מן הצורך, החוזה דלעיל חל בתקופה מוגדרת מראש, היינו - 1.1.95-31.12.99, כולל בחובו אפשרות להארכתו לתקופה נוספת בת חמש שנים (אפשרות שלא נודע אם מומשה בפועל), אלא שסכום החוב דנן מקורו בתקופה המסתיימת בחודש דצמבר 2004. לכן, וודאי שבהעדר ראיות לכאוריות ממשיות, שומה על המערער לשאת בחוב המים כולו, גם בעבור תקופת החוזה, וודאי שביחס לתקופה שלאחר מועד תפוגתו.

7.         עוד מצאתי לציין, כי המסמכים הנוספים שהגשתם נתבקשה, הן בגדר סיכומי המערער (בבקשה עצמה), והן בערעור שלפנינו, אינם מבססים הגנה אפשרית כנגד תביעת המשיבה. על-פי האמור בסיכום ישיבה שנערכה אצל המערער, כאמור במכתב נוסף של המשיבה, מיום 22.12.98, הרי שמעמדו של המערער כבעל חוב המים לא רק שלא נסדק, אלא שאולי אף התחזק (בהתאם להנחיות המשיבה נקבע, כי המערער הוא האחראי להגשת תלונות למשטרה בגין צריכת מים שלא באמצעות שעוני מדידה, וכי המערער הוא שיגיש תביעה כנגד הצרכנים הפועלים באופן זה; ראו נספח א' להודעת הערעור). אכן, במבט ראשון נדמה, כי נוכח האמור במכתב הנוסף של המשיבה למערער מיום 22.6.99, קם ספק בדבר זהותו של האחראי לתשלום חוב המים למשיבה (אלמליח או המערער; ראו נספח ב' להודעת הערעור). דא עקא, שתאריך מכתב זה חל ממש בשלהי תקופת החוזה שנחתם בין מר אלמליח לבין המערער, בסמוך לאחר מועד מתן הביטחונות על-ידי אלמליח (10.6.99). משכך, נפקות המכתב הנוסף ביחס לתביעת המשיבה כלל לא נראה לעין. ודוק, המערער לא נטל על עצמו אחריות כלשהי ולו לחלק מן החוב הנטען.    

8.         בטרם חתימה אעיר, הגם שלא נטען בהקשר זה דבר מפי המערער עצמו, כי מן הראוי היה כי בית המשפט קמא יכריע בבקשת המשיבה לצרף את תקנון האגודה כנספח לתביעתה העיקרית, מסמך מכונן ועיקרי, המעגן את הזיקה המשפטית המחייבת בין הצדדים. יוזכר, כי המערער עמד על טענתו (במסגרת סיכומיו בבית משפט קמא), כי אין לקבל תקנון זה שלא באמצעות הגשת בקשה מתאימה. והנה, בסופו של יום צורף התקנון לסיכומי המשיבה, בעוד שבית משפט קמא החריש מלומר את דברו בעניין. ברם, מפאת היות המחלוקת בערעור נסובה על שאלת זהות החייב במקרה ספציפי זה בלבד, ולא על עצם קיומו של חוב המים ועל מי החובה לשלמו בדרך כלל, לא מצאתי מקום להרחיב את היריעה בסוגיה.

9.         כעת, הערה אחרונה. לא נסתר מעיני, כי התצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן כולל לכאורה בחובו טענות עובדתיות שעשויות להיתפס כקו הגנה אפשרי בעבור המערער, וודאי שכך שעה שהיה ויתור על חקירה נגדית, שאולי היה בה כדי לקעקע את הנטען בגדרו. דא-עקא שהנני מקבל טענת בא-כוח המשיבה, כי המדובר בטענות שאינן פוטרות את המערער מתשלום חוב המים למשיבה, לגופו של עניין, אפילו היו נכונות.

10.       לו תישמע דעתי, ולאור המקובץ לעיל, הנני סבור כי דין הערעור, אפוא,  להידחות. למותר לציין, כי לו אכן קיימת למערער עילת תביעה כנגד אלמליח בגין העובדות נשוא הערעור, סלולות הדרכים לפניו להביאו לדין.

סגן נשיא

השופט משה דרורי:

1.         קראתי את חוות דעתו של אב בית הדין, עמיתי, כב' השופט צבי סגל, אך לא אוכל להסכים לתוצאה אליה הגיע, שהיא דחיית הערעור תוך חיוב המערער בהוצאות משפט. לדעתי, יש לקבל את הערעור, כפוף להפקדת ערובה, כפי שאנמק עתה.

2.         העובדות הבסיסיות מפורטות בתחילת פסק דינו של חברי. לעניין חוות דעתי, ראיתי לנכון להבליט נושא אחד, שהוא, לדעתי, העילה היחידה שניתן להתיר בה את הרשות להתגונן.

3.         בבקשת הרשות להתגונן, מועלית טענת הגנה, הנתמכת בתצהירו של מר דוד כהן, חבר מושב גפן (המערער) ואף חבר בוועד ההנהלה הנבחר של המושב, אשר ביחס אליה ברצוני לייחד את הדיבור בחוות דעתי. כדי להבין את טענת ההגנה האמורה, יש צורך בדברי הקדמה קצרים.